Tiferet Damari
art & design
היא בדרך כלל מתעלמת מהקריאות
מתכנסת ומתחרשת
היא בוחרת.
אתמול היא שמעה על הילד בן ה7
אז היא נכנסה וחיפשה ומצאה
וקראה.
וכל מה שהיא נבעתת ובורחת ממנו
הציף וזלג.
והאבל עליו
(והוא בכלל בן 10..)
נמשך שבעה ימים.
וקריעה בצד הלב נקרעה
למרות שהיא לא מכירה.
אבל הוא היה רק ילד..
והוא היה יכול להיות כל ילד
גם הילד שלה..
אז לפעמים היא יושבת עם עצמה ומתלבטת.
התלבטות גדולה..
על מי היא בוכה?
שבעה ימים ושבעה לילות
(לא כולל שבת וחג)
על מי?
על עצמה? על ילד^ה?
או שמא באמת על אותו הילד
שהיא לא מכירה?
על המיטה ההיא
ישנה הילדה הזו
עטופה בשמיכה
ובסרט מתנה
על המיטה ההיא
מלמלה הילדה הזו
מתוך חלום
אך עם סוף רע
כי למיטה ההיא
עם הילדה הזו
נכנס אדם
שלא הוזמן
ובמיטה ההיא
קפאה הילדה הזו
כי כל זה
היה למעלה מכוחותיה.
וזה לא נגמר
והיא פחדה
אז היא קמה
מהמיטה הזו
וסגרה עצמה
מאחורי הדלת ההיא
ותא שירותים
קטן מאד
ובודד מאד
לשם ידעה
הוא לא יעיז
להכנס
בלי הזמנה.
היד רושמת
מנווטת בין אותיות
בחיפוש אחר אמת צרופה.
היא, מסונוורת בבוהק.
עיניה רגישות לאור, דומעות.
היד כותבת,
תרה במבוך, בין נימי הדיו
הגילוי מטלטל. מרגש.
אלו המילים שחושפות
את הסוד
בשבילי התת מודע, הנסתר.
היד שאוחזת,
כמהה לגעת
בזה,
שבלתי ניתן לגילוי בדרך אחרת.
הצפורן טבולה בדיו אדומה,
כמו דמה שנחרט על דף לבן,
נוזל החיים,
שוטף תחת ידיה.
עוד פעם
גם הפעם,
היא נפרדת מעוד אי וודאות.
נפרדת בדמעות
נפרדת בשמחה.
נותנת לה בפעם האחרונה
לרפות את רוחה.
פעם אחת אחרונה
לפני פרידה.
אותה אי וודאות
עוד אחת מעוד כמה,
שנתנה לה אז לברוח..
בריחה
מנותקת.
אותה אחת שנתנה לה
להיות ילדה.
הילדה שחלמה
להיות אסטרונאוטית.
אותה ילדה
שהטביעה את השחור בבועה
הפכה אותו, בעל כורחו
לוורוד.
היא נפרדת מהכל
נפרדת מאותה אחת
אותה אי וודאות.
היא יושבת בין אנשים,
נעה בכסאה.
בין מילים למילים
רוח חיים,
הבל פה,
שקר ויופי.
החיבור לעצמה,
יוצר עולמות.
ניתזת מבועה
מחסום נפרץ.
היא כבר חשופה
אינה יודעת אחרת
כל כך קרובה לעצמה,
עד שהיא מדברת
רק
מתהומות ליבה.
מטולטלת,
היא מתרחקת מהרוח,
הולכת אחוזה,
עיוורת
מחפשת אחר תשובה.
כן. היא נותנת
לדם להקריש.
לכאב,
להתיישן כמו יין טוב.
והיא לא מפסיקה לחשוב.
אסור להיות מובלת,
אפילו לא
לכמה רגעים.
היא מכוונת,
למצוא את הדרך
שבין לבין.
בין כאב חשוף,
לאטימות נסיכותית.
על דרך המלך,
מלכה.
ש-קולה יישמע
מקצה העולם ועד סופו.
בזעקה.
כמו רוח,
מידפקת בחלונות,
בתריסים החורקים,
עוברת בשריקה צורמת.
ש-קולה יישמע,
כדי שידעו כולם.
קור, יעבור בגופם
ללא יכולת
להגן מפניו.
כמו גופה
שהופקר.
שקולה יישמע
ויכנס בליבם.
שינטע בהם
את היכולת
להגן.
על שכמותה,
ילדה רכה.
הַדֶּרֶךְ לְסָבְתָא
שְׁבִיל בֵּטוֹן
בֵּית אֶבֶן
שַׁעַר
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתָהּ
הַפַּרְדֵּס.. הָרֵיחַ.. הָאוֹר
וְכַמָּה רַכּוּת.
מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַשְּׁבִיל גְּדֵלִים לָהֶם עֲצֵי פְּרִי,
הָעֵצִים שֶּנָּטַע סַבָּא
וְעִמָּם הֵבִיא אֶת
רֵיחַ הַהֲדָרִים.
וּבִקְצֵה הַשְּׁבִיל
סָבְתָא בְּכִסְּאָהּ, עִם חִיּוּכָהּ הַטּוֹב,
כַּמָּה אָהֲבָה לִהְיוֹת עִם סָבְתָא.
הַשַּׁלְוָה נָפְלָה בָּהּ. הַמּוּגַנּוּת.
עַד שֶׁלַּיְלָה אֶחָד..
הֲגָנָתָהּ נִפְרְצָה
וּכְמוֹ נִשְׁלְלָה.
וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבִּקּוּר הַבָּא,
רָאֲתָה אוֹתָן!
אֶת הַכַּלָּנִיּוֹת. הֵן צָמְחוּ שָׁם
בְּעוֹנָתָן.. נוֹסְכוֹת בִּטָּחוֹן.
בֵּינוֹת בֵּית הָאֶבֶן לִשְׁבִיל הַבֵּטוֹן.
הִתְכּוֹפְפָה לָהֶן.
לִנְגֹּעַ בְּיָפְיָם. הָאָדֹם.
וְאָחִיהָ אָמַר:
"אֵלֶּה פְּרָחִים מוּגַנִּים!"
מוּגַנִּים!!! הַמִּלָּה צָרְחָה בָּהּ!
כֵּן.. מוּגַנִּים.
וְאֵיך זָכוּ בַּהֲגָנָתָם?!
וּמִי קָבַע? וְאָמַר?
וְאִם כֵּן, אָז כְּבָר לֹא יִגְּעוּ בָּהֶן?
יְלַטְּפוּ אֶת עֲלֵיהֶן?
יִקְטְפוּ? יִדְרְכוּ? יִרְמְסוּ?....
הַשְּׁאֵלוֹת הִתְנַפְּצוּ לְתוֹכָהּ.
וְצִבְעָן? הֲרֵי אִם זְקוּקוֹת הֵן לַהֲגָנָה. הַכַּלָּנִיּוֹת.
כְּדַאי לָהֶן לִבְלֹט פָּחוֹת..
צֶבַע אָדֹם. זֶה צֶבַע שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָעַיִן.
וְהוּא מָלֵא בְּאַשְׁמָה. הָאָדֹם הַזֶּה!
וְטֻמְאָה! בֶּטַח שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בָּהֶן.
וְהִיא.. הַיַּלְדָּה,
עַל שְׁבִיל הַבֵּטוֹן,
הִיא רַק רוֹצָה לְלַטֵּף אוֹתָן..
לְהַלְבִּישָׁן בְּלָבָן
וְלִלְחֹש לָהֶן:
" כַּלָּנִיּוֹת קְטַנּוֹת
אַתֶּן לֹא אֲשֵׁמוֹת בִּכְלוּם
הָאַחְרָיוּת אֵינָהּ שֶׁלָּכֶן.
וַאֲנִי.. אֲנִי.. אֲנִי אָגֵן עֲלֵיכֶן".